מהות התנועה- גוף נפש ונשמה -חיבור לחיים 

מה היא התנועה? מה משמעות התנועה עבורנו? מדוע התנועה נעימה לנו ומיטיבה עמנו? ומדוע אנחנו כל כך אוהבים לנוע ובעצם חייבים לנוע? בעבורנו, בני האדם, תנועה הינה חיים. ללא תנועה, אין לנו יכולת לחיות ולו רגע אחד.

ננסה להבין יחדיו, מה היא חיוניותה של תנועה לחיינו, מתוך התבוננות, מבחוץ פנימה, על משמעותם של המושגים השגורים בפינו - תנועה וחיים, כפי שהם מופיעים בכתבי חוכמת הקודש היהודית ומנקודת המבט ההוליסטית.

לפני שניגש למלאכה ממש, נניח לפנינו לרגע את התפיסה הבסיסית שלכל מושג מילולי באשר הוא, נוכל למצוא רבדים רבים. חוכמת הקבלה מסבירה שלכל מילה בשפה, ולכל מושג, יש שורש רוחני עמוק שנקרא "שורש" וביטויים רבים נוספים שנקראים "ענפים". ככל שנרחיק מהשורש כך ישתנה הפירוש המילולי של אותו מושג או מילה.

לדוגמא פשוטה ניקח את המילה "אור" - במשמעותו השורשית - התפשטות של שפע אלוקי.( "אור אין סוף פשוט ממלא כל המציאות"). ברובד גשמי יותר- נתינה אנושית. ("הוא האיר את דרכי","הארת פנים"), וברובד הגשמי ביותר - אור כפי שהוא נתפס בעיניים גשמיות.(אור השמש וכד').

מתוך הבנה זו ניגש למלאכת העיון בנסיון לחקור ולהבין את הרבדים השונים של אותם מושגים אותם הזכרנו - תנועה וחיים. נתחקה אחר משמעותם בכל רובד, ונבחן כיצד יבואו לידי ביטוי יחסי הגומלין ביניהם בכל אחד מהרבדים השונים. נתחיל מההתחלה...

הרובד הראשוני והבסיסי ביותר של תנועה שנמצא בנו הוא תנועת הגוף - התנועה הפיזית המוכרת והפשוטה. גופנו נמצא בתנועה מתמדת בכל רגע ורגע. ברובד פנימי - תנועת הנשימה, תנועת הדם והדופק ותנועת האברים הפנימיים - מערכת העיכול, העצבים וכו'. בעבורנו, תנועה זו היא תנאי הכרחי לקיומנו ברמה הבסיסית והחיונית ביותר של מה שאנו קוראים "חיים", לפחות במובן הרפואי הפשוט של המונח.

ברובד החיצוני- תנועת הגוף ממקום למקום ותנועת האיברים החיצוניים - ידיים ,רגליים, פנים וכדומה, בניסיון תמידי לספק את מבוקשנו ורצונותינו הבסיסים ביותר על פני האדמה. כגון - מזון ,חום וכדומה. תנועה זו, גם היא הכרחית לקיומנו הפיזי הבסיסי ביותר.

תנועה תקינה בגוף האדם, פיזית ואנרגטית הינה בעבורנו בריאות טובה.

מחלה שורשה בשורש "חלל". חלל פנימי שנוצר בנפש האדם, ובאותו חלל, באותו חסרון, נכנס גורם זר - חולי. "חלל" שכזה הינו למעשה נקודה בגוף שבא השתבשה התנועה הטבעית, הפיזית או האנרגטית. התנועה הטבעית המאוזנת שאמורה לשמר את הגוף ולהגן אליו נפגמה בעקבות מפגע פיזי, או נפשי כלשהו ונוצר אותו "חלל" - מקום של חולשה וחוסר באיזון וזרימה.

המרפא בבואו לעזור, ינסה להחזיר את התנועה הפיזית והאנרגטית הטבעית וההרמונית כפי שהיתה בגוף המטופל בטרם חלה. זהו תהליך הריפוי.

אפשר להדגים את העניין בדרך של דימוי לפקק תנועה שנוצר בכביש. חסימה יוצרת פגם בזרימה של התנועה הטבעית, נקודה אחת נעשית עמוסה ובעוד שבו-זמנית במקום אחר נוצר חלל - מקום פנוי. בכביש, המקום הפנוי אינו מהווה בעיה, אך בגוף ובנפש האדם מקום פנוי - משמעו מקום שאין בו תנועה תקינה פיזית ואנרגטית - זהו מקום של חולשה שחשוף לפגיעה על ידי גורם זר.

את העיקרון הנ"ל מדגימה התורה, בספרה על יוסף ואחיו, בפסוק "הבור ריק, אין בו מים". שואלים המפרשים - מדוע מוסיפה התורה את המילים - "אין בו מים", והרי הבור ריק, משמע, שברור שאין בו דבר, ומשמע, גם לא מים! מסביר רש"י הקדוש - באמת אין במציאות מצב של מקום ריק - הבור ריק ממים, אבל מה יש בו? נחשים ועקרבים! מסבירה חוכמת התורה עיקרון פשוט וחשוב - בכל מקום שבוא מפסיקה תנועה טבעית של זרימה והתחדשות, שמסומלת ע"י המים - נוצר חלל ריק שאליו מיד חודרים כוחות של דין - ובמקרה זה - "נחשים ועקרבים". כוחות דין אלו יבואו לידי ביטוי באדם כחולי, חולשה פיזית, או תחושה נפשית של חיסרון: חוסר סיפוק, בלבול וכדומה.

בשדה הנטוש גדלים קוצים. אם ברצונך לשמור את שדך מרע - אתה חייב למלא אותו בטוב - להצמיח ולגדל בו פרחים ופרפרים. המקום הריק מתמלא ב"רע" באופן טבעי, כך ניתן ללמוד גם מהתבוננות פשוטה בטבע.

ריפוי בדרך של תנועה, מטרתו להשיב את התנועה ההרמונית האנרגטית חזרה למטופל כפי שהיתה בו מלכתחילה. תנועה חיצונית פיזית מכוונת של הגוף והאיברים יכולה להשיב לאדם את תנועת כוחות החיות הפנימיים שבו, (שידועים בשמותיהם ?"צ'י" ברפואה הסינית או ?"פארנה" במסורת ההודית), ולהחזיר אותם למצב מאוזן של תנועה פנימית נכונה. כך למעשה מטפל אדם בעצמו ע"י תנועות מבוקרות ומכוונות כגון: צ'י קונג, טאי צ'י, התא יוגה וכדומה,שהינם כולם (בין היתר) טכניקות של תנועה פיזית שמחזירה למתרגל איזון אנרגטי שהופר.

הרפואה הסינית בדרכה, אם ע"י לחיצות (שיאצו), או אם ע"י דיקור (אותיות ?ריקוד), פועלת לחידוש אותה הזרימה האנרגטית באדם שאיזונה הופר. המטפל עובד לאיזון הזרימה ומשיכתה למקום בו נוצר "חוסר" של אנרגיה או פיזורה ממקום בו נוצר "עודף" של אנרגיה. שחרור החסימה וחידושה של הזרימה הטבעית מחזירים למטופל את חיוניותו, בריאותו ויכולתו הטבעית להגן על עצמו. חידוש התנועה מעורר את כוחות החיות הפנימיים שמאפשרים למטופל לדחוק את גורם החולי החוצה ע"י ביטול החלל שאפשר את חדירתם מלכתחילה.

מה אם כך, תהיה רפואה אמיתית מתוך ראיה הוליסטית כפי שתיארנו עד כה? רפואה אמיתית תהיה חידוש התנועה הטבעית של האור והחזרתו למקום החלל שנוצר. זהו סוד השורש - "רפא". השורש "רפא" מורכב משני חלקים - "פר" ו- "א". האות א' בשפה העברית מסמלת תמיד את האור האלוקי. א' - מסמלת את האחד, "אלופו של עולם" ומצב של אחד ושל אחדות. ומה משמעות ה"פר"? כללות כוחות "החיסרון", הדין, שקיימים במציאות נקראים בקבלה "פר דינים". הפר, מעבר להיותו חיה שקשורה באופן אסוציאטיבי לדין (נוגח,רוקע וכו'), קשור גם בשורשו הרוחני למציאות הדין בעולם. דין משמעו חיסרון - מקום בו מסתיימת ההארה, ומתחיל החלל, ה"ריק", החוסר.

צריך להבין שהאותיות בשפת הקודש הינן כלים להארה אלוקית (ואין לנו כאן האפשרות להרחיב בעניין). בכל אופן, האותיות שמבטאות את כוחות הדין במציאות שלנו הינן, באופן טבעי, האותיות הסופיות. האותיות הסופיות שמופיעות בסוף המילה מבטאות סיום של הארה, ולכן גם, בדרך כלל, הן יורדות מתחת לשורה למקום ה"חושך". האותיות הסופיות נקראות - מנצפ"ך וערכם המספרי הכולל ?"פר". (40מ + 50נ + 90צ + 80פ + 20כ) = (280פר).

(מתוך כך, ניתן להבין מדוע היה עולה הפר כקרבן בבית המקדש, כאשר מהות העלאת הקורבן (מלשון- קרוב) הינה ביטול הדינים והחזרת המצב ההרמוני הקדום למציאות).
המשמעות העמוקה ביותר של רפואה כפי שהיא נתפסת ביהדות היא החזרת האור האלוקי למקום החיסרון, למקום החלל שנוצר - זו עבודתו האמיתית של הרופא - וזה הסוד הטמון בשמו - חיבור בין האור האלוקי - א', למקום החיסרון שנוצר - פר', על ידי ה- ו', היא ו' החיבור.

בהתבוננות רוחנית, החולי עצמו הינו "איתות" לאדם שמטרתו לעורר את האדם לשינוי, לתנועה. המחלה היא ביטוי חיצוני של המציאות הפנימית של אותו חלל פנימי, נפשי, או רוחני שקיים באדם. "פריצת" המחלה החוצה היא, למעשה, התגלות של אותו חוסר או חלל פנימי והעלאתו על פני השטח. גילויו וחדירתו למודעות האדם מעוררת את האדם לפעולה. בראיה זו, המחלה מהותה, כשמה - מחוללת שינוי. אולי לכך כיוון דוד המלך את דבריו - "הפכת מספדי למחול לי". אותו חוסר שנתגלה, אותו חולי ו"מספד", שבזמן גילויו בא לידי ביטוי בצער ומכאוב, מהותו לעורר באדם תנועת שינוי, שתביא לבסוף לצמיחה והתפתחות. המחלה - משנה צורתה והופכת על ידי חידוש התנועה ההרמונית ל? מחול.

אותו זרע שנטמן באדמה ומתחיל להירקב ולאבד את צורתו נראה מלכתחילה כדבר שמאבד את ערכו. אך בעצם אותו ריקבון, אותו "חולי" שנוצר בו, הינו הכרחי כדי לחולל את תהליך התנועה הטבעית שבו ולהפוך לפרח מאיר או לעץ שיוליד זרעים טובים ורבים כמותו. לזה כיוונו חכמים באמרם: "איזהו החכם - הרואה את הנולד". בפשטות - שרואה את התהליך בשלמותו ולא מסתפק בראיה חלקית של המציאות בהתהוותה. בראיה פנימית יותר - שרואה כיצד הכל "נולד" ומתהווה בכל רגע ורגע.

הזוהר הקדוש מספר שעד לזמנו של יעקב אבינו לא הייתה קיימת המחלה בעולם. יעקב אבינו ביקש מהקב"ה שייתן לבני האדם את החולי, שעל ידו יתעורר האדם לחולל שינוי בחייו ולא יעברו עליו חייו ללא "חיים".

מספרת הגמרא שבזמנו של חזקיהו המלך היה בנמצא "ספר הרפואה" שבו הייתה תרופה לכל חולי. כאשר ראה חזקיהו המלך שבני האדם, מחלימים בלי שהדבר עורר בהם שום תהליך של התבוננות פנימית, גנז את הספר.

מדוע, אם כך, בעבורנו, בני האדם, התנועה הינה תנאי הכרחי וחסר פשרות לאותה מציאות של בריאות הרמונית שאנו מכנים "חיים"? והעניין הוא כך: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ...". מה בעצם ברא הקב"ה בזמן בריאת העולם? מלמדת אותנו תורת הקבלה דבר מעניין מאוד. מסבירה תורת הקבלה שעצם הבריאה, ומה שלמעשה התחדש במציאות בזמן בריאת העולם הינו - "חושך" או במילה אחרת - חיסרון. מה ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו? חיסרון. כפי שכתוב: "שברא את עולמו במידת הדין". מתוארת לפנינו בספרי הסוד המציאות הרוחנית שקדמה לבריאת העולם כ-"אור אין סוף פשוט ממלא כל המציאות". מציאות רוחנית מושלמת שבה לא היה כל חסרון.

המושג עולם מרמז בתוכו על אופן בריאתו. מה עשה הקב"ה בבריאת העולם - העלים חלק מהאור. הקב"ה יצר מציאות רוחנית חדשה, מציאות של "חושך", של הסתר וחיסרון, שלא הייתה קיימת לפנים, שמכונה בספרי הסוד ?"חלל". בתוך המציאות הנ"ל מתקיים העולם כפי שאנו מכירים אותו, ובו מתקיימת המציאות שאנו מכנים "חיים".

ה"אור" בעולם לא התחדש בבריאה, הוא כבר היה קיים לפנים ונקרא "יש מיש". אך ה"חושך" היה חידוש ונקרא: "יש מאין". כפי שאנו אומרים בכל בוקר בתפילה -"ברוך אתה השם יוצר אור, ובורא חושך..." ומסביר הרב - יוצר - מתוך מה שקיים, ובורא - דבר חדש.

מתוך התבוננות פשוטה באותה מציאות מופלאה שנבראה נוכל להבחין שאותה מציאות של חיסרון שברא הקב"ה נמצאת בתנועה מתמדת. החל בתנועות החלקיקים זה סביב זה בתוך האטום, ודרך תנועת כוכבים זה סביב זה וסביב עצמם. דרך תנועת האדם כפי שהזכרנו - התנועה הפנימית והתנועה החיצונית. תנועת כל החי כפרט ותנועת הטבע כולו, ככלל.

מתארת התורה את בריאת האדם גם היא בתנועה - "ויפח באפיו נשמת חיים". הקב"ה נופח לתוך האדם את נשמתו ובכך מתחיל את תנועת הנשימה של האדם. תנועת הנשימה, בכוחה להחזיק את הכוח הרוחני שנפח הקב"ה לתוך הגוף הגשמי - הנשמה. כל עוד תתקיים תנועת הנשימה, יכולה הבריאה החדשה שנקראת אדם להתקיים, וברגע שתפסק התנועה, נפסקים החיים.

כך, למעשה, אנו רואים שבמקביל לבריאת העולם - כפי שכינינו אותו "בריאת ההעלם" או החיסרון, נבראה בעולם גם התנועה, ואלו קשורים זה בזה, בקשר הדוק שאינו ניתן להפרדה.

מדוע נבראו החיים והתנועה כצמד שלא ניתן להפרדה?

דומה עולמנו ללוליין על חבל או לרוכב אופנוע על "קיר המוות". כפי שבעבורם התנועה הינה הכרחית כדי להחזיק את המצב העדין הקיים של חוסר יציבות וארעיות, כך הקיום של עולמנו וחיינו בתוכו, במצב העדין בו אנו נמצאים, חייב בתנועה. מתוך שעצם קיומנו וקיום עולמנו נמצא במקום ה"חלל", והינו חסר יציבות וארעי, מנותק, כביכול, משורשו, ונמצא כפי שכתבנו במצב של העלם, של חוסר וניתוק, הריהו חייב את התנועה התמידית כדי לשמור על קיומו.

מתארים חכמי התורה את הנשמה כ"אבן שנחצבה מההר". מסופר שכאשר יורדת הנשמה לעולם, היא מסרבת ובוכה. היא אינה רוצה להתנתק משורשה ו"לרדת" לעולם, אך, לבסוף, מוסבר לה שאין ברירה, ושם בעולם נימצא תיקונה.

כדי לשמור את מצב הבריאה באופן יציב ככל שניתן חייבת להתקיים בעולם ככלל ובכל פרט ופרט תנועה מתמדת ש"מחפה" על החלל והחוסר שבעצם מהותנו, "וממלאת" את החיסרון שקיים בנו פיזית, נפשית ורוחנית.

מתוך התבוננות זו אנו יכולים, אולי, להבין מעט יותר לעומק את חשיבותה וחיוניותה של התנועה על כל רבדיה לקיומנו, לתפקודנו ולחיותנו הפיזית, נפשית ורוחנית. ניתן להבין מדוע פגם בתנועה יותיר חלל "לא מטופל" המהווה מקור לחולי וחולשה, ומדוע חוסר תנועה תהווה עבורנו קריסה מוחלטת של המציאות ומוות.

מעניין לשים לב שבעצם המצב שלו אנו קוראים "חיים" בעולם הזה, והכוונה היא לזמן שעובר מרגע לידתנו ועד לרגע מותנו, יש ניתוק רוחני של נשמתנו משורשה, חוויית חיסרון תמידית ותנועה להשלמתו.

כתוב בכתבי הקודש על התינוק בבטן אימו ש"רואה מסוף העולם עד סופו ונר דלוק על ראשו". ביציאתנו לעולם, ממקום ה-רחמ-ים, יוצאת נשמתנו למציאות של ניתוק, נעשית תינוק ומתחילה את עבודת התיקון.

שלמות רוחנית וחיבור מוחלט עם האור האלוקי, שהיא השלמת כל חסרנו, לא יכולה להתקיים בעודנו חיים בעולם הזה. לכן אומר הקב"ה: "לא יראני אדם וחי" כאשר ראיה משמעה חיבור.

אפילו משה רבנו לא יכול היה להגיע לשלמות הרוחנית, אלא במותו. אומרים חכמי הרמז שסיים את חייו בהר נבו, ונרמז בכך: נ' - בו (בתוכו). האות נ', שערכה המספרי 50, מרמזת על ספירת הבינה ("שער ה-נ"), שנמצאת מעל לשבע ספירות תחתונות שמייצגות את מציאות העולם הזה.
שוב אנו למדים שעצם קיום עולמנו זה וקיומנו בתוכו הינם מתוקף הפירוד, הניתוק וההעלם שנוצר בתהליך הבריאה, שהינם חיוניים והכרחיים לקיום "עולם התיקון". הבריאה שנוצרה כמצב של חסרון, ותנועה מתמדת להשלמתו, הינה בעבורנו חיים.


לקראת סיום, ננסה לעיין יחדיו ברובד העומק ביותר של המושגים "חיים" ו"תנועה" בפן הרוחני והפנימי יותר שלהם. כפי שנוכחנו לדעת מתוך עיון במושגים הנ"ל, תנועה הינה תנאי הכרחי ובלתי מתפשר לחיים. בהתאם לחוק השורש והענף שתיארנו בתחילה, הדבר יהיה נכון גם ברבדים הרוחניים, העמוקים והפנימיים ביותר, כפי שהוא נכון ובא לידי ביטוי ברבדים החיצוניים יותר של המציאות.

ובכן, מה הם "חיים" ברובד הרוחני של המילה? ומה תהיה אותה "תנועה" בפן הרוחני שלה?

"חיים" במשמעותם הרוחנית הפשוטה הינם חיבור לכוח הבורא והמחייה את המציאות כולה שנקרא בכתבי הקודש -"חי החיים", שהינו מקור כל החיים באשר הם, על כל הרבדים שאותם הזכרנו קודם - פיזיים, נפשיים, ורוחניים.

ככל שאדם נמצא מחובר יותר לאותו כוח רוחני, לאותו מקור של שפע, הינו נחשב יותר חי מבחינה רוחנית וככל שאדם מתרחק ומתנתק מ"חי החיים", הוא מאבד אט אט את מקור חיותו ונעשה פחות ופחות "חי". עד כדי כך נכון הדבר שבהתבוננות רוחנית יכול אדם שחי, לכל הדעות, מבחינה פיזיולוגית, להיחשב מת מבחינה רוחנית, ולהיפך. כמו שנאמר "רשעים בחייהם נקראים - מתים, וצדיקים אף במותם נקראים - חיים!".

כיצד יכול אדם ל"החיות" את עצמו מבחינה רוחנית, וליצור קשר טוב והדוק יותר עם אור הבורא המחייה? כמה לא מפתיע שהתשובה הינה - תנועה.

איזו היא, ובכן, אותה תנועה שמחברת את האדם לבוראו, ומה אופייה?
מה היא התנועה הרוחנית השורשית שתיצור חיבור ל"חיים" ולאור האלוקי?

כאשר אדם רוכב על סוס עליו לנוע בתיאום מושלם עם תנועתו הטבעית של הסוס. רק כך תוכל להיות עבורו חוויית הרכיבה חווייה נעימה. מלמדת אותנו תורת הקבלה עקרון חשוב. אדם ש"רוכב" על עולמו של הקב"ה, חייב לנוע בתיאום עם תנועת הבורא בעולמו. ככל שהתנועה תהיה נכונה יותר, מדויקת יותר, ודומה יותר לתנועת הבורא בעולם, כך יהיה חיבור האדם ל"חי החיים", המחייה אותו, טוב יותר וחזק יותר. בקבלה נקרא עקרון זה "שיווי צורה" ו- "דומה בדומה מתחבר" - ברצונך להתחבר אל האור האלוקי !? ?עשה עצמך דומה לו!

כפי שכתבו חז"ל - מצווה על האדם להידבק בשם יתברך! כיצד? והרי הוא אש אוכלה? ולכן במקום להידבק בו, עליו להידבק במידותיו "מה הוא רחום ,אתה רחום! מה הוא חנון, אתה חנון!".

מה היא, איפוא, תנועת הבורא בעולם? - מלמדים המקובלים "לא ברא הקב"ה את עולמו אלה להיטיב לנבראיו"! תנועת הבורא בעולמנו הינה תנועת נתינה, וכשמו, כן הוא, "טוב ומיטיב". התנועה שבה נבראה העולם הינה תנועת נתינה ולכן בכדי לזכות ל"חיים" ממש, בפן הרוחני והעמוק ביותר שלהם, עלינו להיות בתנועת נתינה אמיתית, שורשית ומתמדת כמיטב יכולתנו, וזו היא תנועת החיים ברובד הפנימי ביותר. תנועת נתינה של האדם תיצור "שיווי צורה" בינו לבין האור האלוקי וחיבור בינו ובין האור.

כדי שאותו חיבור לאור האלוקי יהיה שלם ואמיתי חייבת תנועת הנתינה של האדם להיות שורשית ולא חיצונית. אם האדם עסוק ב"נתינה" שבשורשה נמצא הרצון הפרטי-אישי שלו לזכות בהרבה "אור", אזי זו אינה נתינה כלל, והיא תיצור פירוד - כפי שנאמר "רשעים בחייהם נקראים מתים...". מה הוא רשע? אין הכוונה כאן לאדם מרושע כפי שאנו רגילים להגדיר. רשע משמעו ?רצון של עצמו! (ראשי תיבות) - ומה שאנו קוראים בלעז- אגואיזם.

תנועת נתינה אמיתית ברובד העמוק ביותר, שתיצור שיווי צורה וחיבור שלם עם "חי החיים", הינה תנועת נתינה פנימית שנובעת מתנועת שינוי פנימי, היא תנועת שינוי הרצון. ששהרצון יהיה לתת והתנועה תהיה נתינה - ייווצר החיבור השלם ל"חיים" ולרצון הרצונות שגם הוא במהותו תנועת נתינה גמורה.

תנועה זו מובאת בספרי הקודש כתנועה שעל כל אדם לעבור בחייו. תנועה זו מוגדרת כתנועה שמשנה את מהותו של האדם ממקבל לעצמו - לנותן ומשפיע לאחר. תנועה שמתחילה מהמצב הרוחני הראשוני של האדם בתחילת מסעו כפי שמגדירה אותו התורה כ-"ייצר לב האדם רע מנעוריו", ומובילה לתכלית מסעו הרוחני, למצב המודעות העליון המכונה: "ואהבת לרעך כמוך".

זו היא התנועה ברובד הפנימי והמהותי ביותר במציאות. תנועה של שינוי אמיתי ומשמעותי. תנועה של שינוי באופן בו האדם תופס את עצמו, ואת כל הסובב אותו: חבריו , משפחתו והמאורעות המזדמנים לחייו. תנועת שינוי שנוטעת באדם כוחות חדשים, מתוך התבוננות מחודשת ומאפשרת להגיב לחיים בצורה נכונה יותר, מאוזנת ובריאה יותר בעבורו, בעבור כל הסובבים אותו ובעבור העולם כולו. תנועה שיוצרת הרמוניה ומחזירה את הסדר על כנו.

תנועה זו כרוכה בתנועת השינוי הפנימית ביותר שיכולה להתחולל באדם - והיא תנועת שינוי הרצון, כפי שמובאת בכתבי הרב אשלג זצ"ל. בתנועת נתינה זו מגשים האדם את עצמו כישות רוחנית שלימה ומביא חיבור ואור אלוקי של ממש לחיים לעצמו ולעולם כולו.